.png)
ֿ
קהילת סיד-ישראל מורכבת מארגונים ומאנשי ונשות מקצוע במגוון תחומים הקשורים לפיתוח בינ"ל וסיוע הומניטרי. בואו נכיר את חברי הקהילה ונלמד מהעשייה שלהם ברחבי העולם.
ֿ
הפעם שוחחנו עם מיקי נועם אלון, צלם דוקומנטרי ומנהל תוכניות חירום ב JDC GRID.
כבר בתחילת דרכו כצלם דוקומנטרי חיפש לעסוק בנושאים חברתיים ועבודתו הראשונה הייתה עם ארגון רופאים לזכויות אדם. בשנת 2010, לאחר רעידת האדמה בהאיטי יצא בפעם הראשונה בחייו לאזור אסון, כצלם עם משלחת סיוע של ארגון ישראייד. מיקימאמין בהטמעת עקרונות "Do No Harm" גם בכל מה שנוגע לתיעוד ותקשורת. הוא ליווה במשך שמונה שנים משלחות של ישראייד, ושימש כראש תחום התקשורת של הארגון. הוא היה שותף במשלחות רבות כולל לדרום סודן, ליפן אחרי הצונאמי, קניה, משלחות סיוע פליטים באירופה ועוד.
בשיחה מיקי שיתף כי בתור צלם בתחילת דרכו התמודד עם הרבה דילמות מוסריות - האם הוא צריך לזעזע על מנת לעורר מודעות? האם הציפיות לכאורה של תורמים נכנסים לשיקולים מה ואיך להראות? מתוך תהליך הלמידה שלו, מה שלווה אותו כצלם הוא כיצד לשים את האנשים במרכז וליצג את סיפורם בצורה הנאמנה ביותר שניתן "בין אם צילום או ראיון - צלם הינו הכלי של מישהו לממש את הזכות "להיראות ולהיות נוכח בשיח"..אנחנו, כארגונים, משתמשים בצילום להעביר את הסיפור הזה ולכן יש לנו המון השפעה על עיצוב דעת הקהל. אנחנו אף פעם לא רק מעלים מודעות למשהו, אלא גם חלק בעיצוב האופן שבו אנשים רואים קהילות במשבר, מבינים את הבעיות ובאופן שבו אוכלוסיות מוחלשות מיוצגות. זה כח מאד משמעותי".
כשעבד עם פליטים סורים בגבול סרביה-קרואטיה ראה אמא שעוטפת את ילדיה בשמיכות תרמיות, וחשב לעצמו שהלוואי שלו, כאבא, גם לו יהיו את הכוחות לדאוג כך לילדיו. "התפקיד שלנו בתור עובדי סיוע, הוא לחזק את הכוחות והמוטיבציה הקיימים בקהילות איתם אנחנו עובדים. ולכן מסרים מחלישים, ששמים את כארגון במרכז, שהכוח נמצא בעצם אצל הארגון, סותרים את המטרה הזו.
"ללכת ולצלם ילד רעב כל אחד יכול, זה הדבר הכי עצל ומזיק שניתן לעשות! כשמסתכלים על המורכבות של הבעיה ומספרים מה הביא למצב הזה? איפה ההורים, למשל? מה המניע שלהם לדאוג לילדים שלהם, על הכוחות שלהם לדרוש משהו טוב יותר לילדים שלהם – בלי להתעלם מהבעיה ומהקושי, אז אתה מייצר משהו הרבה יותר מעניין, ושלא חוטא למטרה שהצבת לעצמך כארגון. אלו סיפורים שארגונים נתקלים בהם כל יום אז למה לשטח אותם? למה אנחנו חושבים שתורמים יבינו את זה יותר בקלות, אם נספר להם סיפור שהוא גם לא בדיוק נכון, וגם מיצר דימוי מאד מזיק? עצם היכולת שלנו, כאנשי מקצועי לשהות במקום זמן רב ולהצליח לנקות את השכבות של הרושם הראשוני מאפשר לנולספר את הסיפור הכי טוב שאפשר."
"במשלחת למחנה הפליטים בדאדב, קנייה, הגענו לאחד מבתי החולים למחלקת ילדים הנמצאים במצבים שונים של תת תזונה, זה היה באמת מראה לא פשוט, ובדיעבד לא ברור איך הרשו לנו בכלל להכנס ולצלם. היתה צפיה שנראה את הפעילות, אבל היינו בשוק, לא ידענו מה אנחנו עושים שם. כצלם -חשבתי שהינה – אני באותה סיטואציה כמו צלמים שתמיד הסתכלתי עליהם בהערצה. אז גם הבנתי איזו טעות זו. אני "יודע" איך משהו "אמור להראות" – זו ההגדרה של סטריאוטיפ – שאני כצלם עוזר לשמר. לשמחתי נשארתי שם מספיק זמן בשביל למצוא משהו שהוא יותר ניואנסיאולי ליצר אמון ואולי להעביר מסר שאני לא כאן כדי להזיק. אני מוכן לשבת בחדר ולא לצלם וקודם כל לכבד את הסיטואציה. להיות מספיק זמן בכדי להבין איך אני אמור לגשת לזה. הסיפור בעיני הוא לא כמה נורא נראה ילד בתת-תזונה קשה על סף מוות. זה נורא נקודה... הסיפור בעיני היה אמהות שעברו קילומטרים ברגל עם הילדים שלהם וישבו ליד המיטה לשמור עליהם, ואז יש איזה ג'סטה מאד טבעית וחמה במקום שהוא באמת איום ונורא. ההבנה שיש משהו נורא שקרה, חשוב לדבר עליו, אבל שהוא גם רק חלק מהסיפור ושהוא לא יכול לעמוד בפני עצמו. זה הרבה יותר מעניין מצילום גנרי, בעיני. זה היה הרגע שבאמת הבנתי את ההבדל בין מה שאני חושב שאני "אמור" להראות ומה שאני יכול להראות.
את רוב הדברים למדתי מטעויות. כמובן שהיום לא הייתי מלכתחילה מסכים להכניס צלם לסיטואציה הזו. קודם כל, ארגונים צריכים להגן על מי שמשתמש בשירותים שהם מציעים. כאשר כארגוני סיוע אנחנו מציעים מרחב בטוח -זה לא נותן לנו את הזכות לקחת את הכוח הזה ולהחליט באילו תנאים אנחנו שומרים על הבטחון הזה ומתי לא - להכניס סיורים, צלמים, תקשורת – זה לא התפקיד שלנו להחליט אילו מהזכויות של המשתתפים בתוכנית מותר להקריב. בסוף זה גם פוגע בתוכנית ובאמון של הקהילה.
להרבה ארגונים יש קשרים אישיים כל כך קרובים עם הקהילות איתן הם עובדים. קשרים חמים ושותפויות אמיתיות שמייצרות שינוי חיובי. זה חלק כל כך משמעותי מהעבודה הזאת ובעיקר חושף אותנו לדמויות מעוררות השראה– לא צריך להיות פער בין החוויה הזאת, לאיך שאנחנו מדברים על העבודה שלנו כלפי חוץ". "כלל אצבע חשוב בשבילי הוא שלא הייתי רוצה לצלם תמונה, שאם אי פעם המצולם יראה אותה אני ארגיש מובך מזה. שאני אתבייש. אני רוצה להגיע למצב שאנחנו שותפים במסר."
מיקי מציין שהיום, כמנהל תוכניות חיורום ב-GRID JDC, כשהוא ניגש לתוכניות הוא משתדל ליישם את הידע שצבר במהלך השנים. "העבודה בתחום מזמנת שותפויות עם ארגונים ישראליים ובינ"ל בתוכניות שונות ברחבי העולם. חלק מאתגר ומרתק לדעתי הוא ליצר שותפות עם ארגונים מקומיים שכבר פועלים בקהילות ושיש להם את ההבנה של הבעיה והפתרון המתאים ביותר ואת המוטיבציה הגבוהה ביותר ליצור שינוי. חשוב לחזק את אותם ארגונים דרך משאבים, חיבורים לארגונים אחרים, ידע וטכנולוגיות שאולי חסרים להם ויכולים לסייע לשינוי הזה לקרות"